<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער התשיעי</h1>
<h2>דף קלו.</h2>
ובפרק קמא דמציעא [ז' ע"ב] כתבו המפרשים ז"ל בשם בעל הערוך [ערך טפס] דיש שטרות שמקום הזמן הוא בראש השטר כשטרי ארץ אדום והם הביאו ירושלמי [ב"מ פ"ק ה"א] שמשמע ממנו שהזמן הוא סמוך לחתימת העדים שלא כדברי רבינו חננאל ורש"י ז"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובכתובות ובגטין נהגו לכתוב הזמן בראש השטר ובשאר שטרות בסוף השטר. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו [תשב"ץ ח"ג סימן ש"א] נתן טעם שבשאר שטרות מקבלין הרבה פעמים העדות ואין כותבים השטר עד אחר זמן, וכמו שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי דכריתו יומא דאקניתו ביה וכו', ובגטין אי אפשר לאחר החתימה שאין חותמין בו אלא יום שצוה אותם הבעל, וכן בכתובות אף על פי שאפשר לעשות כמו בשאר שטרות כבר נהגו לחתום הכתובה ביום הנישואים בפרסום גדול, על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחילה. ובשטרות שכותבין הזמן (לסוף) [לבסוף] צריכין להתחיל השטר יודעים אנו עדים החתומים למטה או זכרון דברים שהיו בפנינו עדים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דוכרן פתגמי דהוו באנפנא וכו', ולפיכך העדים חותמים פלוני בן פלוני ואין צריך לומר עד. ובכתובות כיון שהזמן כתוב למעלה אינו נופל יפה יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי וסומכין על מה שכתוב וקנינא מניה, ובשטרות וכתובות שמשמעות הלשון הוא שהעדים [הם] מספרים מה אמר להם הבעל או הלוה או המוכר, ובגטין משמעות הלשון הוא שהבעל מספר ומדבר לפי שאין יכול למסור דבריו לעדים כמו ששנינו בפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"ב] אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלם אינו גט עד שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויהבי טעמא בגמרא משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, ולפיכך אין כותבין בו יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי, ולפיכך כשהעדים חותמין אומר פלוני עד כדאיתא בפרק המגרש [שם פ"ז ע"ב]. וכן בכתובות חותמים פלוני בן פלוני עד, לפי שלא נכתב בכתובה יודעים אנו עדים החתומים וכו'. זה למדתי מיסוד אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו. וכשמספר הענין שבשבילו נשתלשלה עדות זו כותבין לפי שהיה כך וכך ומשלשל כל הענין עד שמגיע לענין העדות. וזמן שכותבין בשטרות ובגטין הוא או לשם מלכות כדאיתא בפרק המגרש [פ"ו ע"א] ובפרק כל הגט [ב"ב קס"ד ע"ב] גבי אורכן דגטין, ומונין לכל מלך משנתו וכשמגיע אחד בתשרי מונין לו שנה כדמשמע בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ולמלכי ישראל היו מונין מניסן כדאיתא התם. או למלכות יון כדמשמע בפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] והיתה תחלת מלכותם אלף שנה אחר יציאת מצרים כדמשמע התם, ובמזרח מונין לזה המנין וכותבין למנין שטרות. או שמונין למנין יצירת העולם כמנהגנו אנחנו.
<h2>דף קנז:</h2>
שטר שאין בו זמן אינו מעכב והשטר כשר הוא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים לפי שאין אנו יודעים אם המלוה שבשטר זה קדמה או מכירת הקרקע. וגם אם יש שם שטרות אחרים שיש בהם זמן הם קודמין. אבל גובה הוא מנכסים בני חורין. וכן נראה מדברי המפרשים ז"ל בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"ב], וכן כתוב בספר החשן בסימן מ"ג. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה [ה"ט] וכתב דלא גרע משטר שאין בו שם המקום דכשר כמו שנזכר בפרק שני דייני [כתובות ק"י ע"ב], ואף על גב דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה וכל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ע"ה ע"ב] ובסנהדרין בפרק היו בודקין [מ"א ע"ב] אפילו הכי בדיני ממונות לא קפדינן, דהא קיימא לן דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין [ג' ע"א] ובפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"א] ובפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"ב]. ותנן בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] דשטרי חוב המאוחרין כשרים ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ובפרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ובפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א]. [הג"ה בשו"ת הרשב"ש נוסף בזה. (בירושלמי) [בירושלים] כותבין שעות בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] ובהל' מלוה ולוה [פ"כ ה"ג] וכתבו בשם רבינו משה גאון ז"ל שאע"פ שהעדים מעידים שהאחד קדם באותו יום כיון שהשטרות שניהם ביום אחד נכתבו אין אחד מהם יכול לטעון אני קדמתי אלא שניהם שוים כיון שאין כותבין שעות אלא בירושלים, ע"כ]. וכל (קפיד תנן) [קפידתנו] בכתיבת הזמן אינו אלא לענין קדימה וטריפה מן הלקוחות דאם אין כתוב בו זמן יד בעל השטר על התחתונה, דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] הני תרי שטרי דאתו קמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמישי בניסן וחד הוה כתיב ביה [בניסן] סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא דהוה כתיב ביה בחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה אימר בר תשעה ועשרים בניסן את אמר ליה וליכתוב לי מר טורפא מאייר ואילך (מאי) [מצי] אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות הימנו. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מלוה ולוה [ה"ה]. ולא מצינו שמעכב הזמן אלא בגט אי משום פירי אי משום שלא יחפה על בת אחותו כדאיתא בפרק ב' דגטין [י"ז ע"א]. ומה שנוהגין לכתוב בקצת שטרות בעשור הראשון או האמצעי או האחרון השטר כשר הוא, ואפילו בגט כדמוכח התם בגטין [י"ז ע"ב] דאמרינן דמהני לשבוע דלקמיה. אבל טוב הוא שיכתוב הזמן באמת שלפעמים ירע כחו של המלוה, הגע עצמך שהלוהו בשני ימים לחדש וכתבו לו בעשור הראשון ולוה מהאחר בי' לחדש וכתבו לו בעשור הראשון חולקין והראשון הפסיד שהיה לו לגבות הכל ואם לוה בשמיני וכתב לו בשמיני יגבה הכל שיכול לומר לו את בתשעה או בעשרה בחדש. ובפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם השמיט הסופר הכלל וכתב הפרט שהשטר כשר, ומוכחי לה התם משמעתא דאי טעי תנא דאמרינן התם דילמא שביק לאלפא קמא ונקט לאלפא בתרא. וה"ה נראה לי [אי] שביק כלהו כללי ונקט פרט בתרא לחוד, וכן נמי אי כתב הכלל והפרט אלא שלא כתב לבריאת עולם שהשטר כשר לטרוף בו מן הלקוחות שאנו תולין אותו בטעות סופר כן כתוב בספר התרומה [הל' ע"ז סימן קל"ו] בשם ר"י, ובספר החשן [סימן מ"ג].
שנינו בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ופרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ופרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ופרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ופרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. ופסולין דמקדמין הוא כדי שלא יטרוף לקוחות שלא כדין. והקדמה זו תהיה על שלשה דרכים, האחד שכתבו השטר בניסן והקדימו הזמן בתשרי שלפניו. והשני שכתבו הזמן בניסן בשטר בלא קנין ולא הלוהו עד תשרי שלאחריו שאם היה בשטר קנין משעת קנין נשתעבד אבל בשטרי (בלאו) [דלאו] אקניאתא לא כרבי יוסי כדאיתא בפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א]. והשלישי שכתבו השטר בניסן ונתאחרו ולא חתמו בו עד תשרי שנמצא זמן השטר קודם לחתימתן. וכל שטר שנעשה כך ונתאחרה החתימה הוה להו למעבד כדאמר להו [ב"ב קע"א ע"ב] רבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו, וכן בכאן היה להם לכתוב ונתאחרה (חתימתן) [חתימתינו] עד יום פלוני. ופסול שטרות אלו אם לגבות אפילו מבני חרי או דוקא ממשעבדי פלוגתא דרבואתא היא. דאיכא מאן דפסל אותן אף מבני חרי והיא דעת ר"י והרא"ש ז"ל, ואיכא מאן דמכשר למגבי מבני חרי והיא דעת רש"י והרמב"ן וריא"ף זצ"ל והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. ופלוגתא היא בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] דרבי יוחנן וריש לקיש. ואין כאן מקום להאריך לכתוב כל אותם דקדוקים והרוצה לעמוד על אמתתן של דברים יעיין בדברי המפרשים בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א]. והמאוחרים כשרים בין שכתבו בשעת הלואה ואחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כלם בכלל מאוחרין הם וכשרים, והוא דכתב ליה דאקנה כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] הרמב"ן ז"ל. וטעמא דדוקא בדכתב ליה דאקנה הוא שאם לוה בניסן ולא היה לו קרקע וקנה קרקע בסיון וכתבו שלוה בתמוז וחזר ומכר הקרקע באב והמלוה מוציא את שטר שנכתב אחר שקנה הלוה הקרקע וקודם (שמוכרו) [שמכרו] וטורפו מיד הלוקח שלא כדין לפי שבשעה שלוה עדאין לא היה (לא) [לו] קרקע ולא נשתעבד למלוה לפי שאין משתעבד לו אלא קרקע שהיה לו בשעת הלואתו כדמוכח בפרק מי שמת [שם] גבי מלוה ולוה, ואם כתב לו או התנה עמו בשעת ההלואה שהוא משעבד לו נכסים שיקנה אף על פי שאין לו עכשו נכסים הרי שעבד לו כל מה שקנה, ואם אחר כך קנה קרקע נשתעבד למלוה ואם טרפם טורפם כדין, ולפיכך אין שטרי חוב המאוחרים כשרים אלא כדכתב לו דאקנה. ואם כתב בו שטרא דין לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כמו שכתבתי למעלה אפילו אין כתוב בו דאקנה כשר, כן כתב בעל העטור במאמן זמן והחשן בסימן מ"ג. ודוקא שטרי (ה)חוב המאוחרים כשרים אבל שטרי מקח וממכר אפילו המאוחרין פסולין וכדאמר רב הונא התם בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב]. וטעמא (ד)משום דמצי למטרף לקוחות שלא כדין כגון ראובן שמכר קרקע לשמעון בניסן וכתב לו שטר בתשרי של אחריו וחזר ראובן וקנאה משמעון בתמוז אחר כך מוציא שמעון שטר על ראובן שמכר לו קרקע בתשרי (ואמר) [ואומר] לו חזרתי וקניתיה ממך ונמצא שמוציא הקרקע מידו שלא כדין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"ז]. ואי (מפריש) [מפרש] בכלהו דמאוחרין נינהו כשרים, בעל העטור במאמר זמן, והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [קע"א ע"ב]. ירושלמי [גיטין פ"ט ה"ז] יהב רשותא לכתבא דיכתוב ולחתומיה דיחתמון צריכים לכתוב מלוה הות מחד בניסן ואנן אחרנו את זמנה (וכתבנוהו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אף על פי שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שנתן) [נכתבה אונו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אע"פ שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שניתן] הכסף בעשרה בניסן. ונראה לי דהאי ירושלמי בשטרי דלאו אקניאתא הוא. ובריש פרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מלוה [ה"ד] שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין לו שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין את השטר על חזקתו שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו עכ"ל.
<h2>דף קסד:</h2>
ובפרק קמא דמציעא [ז' ע"ב] כתבו המפרשים ז"ל בשם בעל הערוך [ערך טפס] דיש שטרות שמקום הזמן הוא בראש השטר כשטרי ארץ אדום והם הביאו ירושלמי [ב"מ פ"ק ה"א] שמשמע ממנו שהזמן הוא סמוך לחתימת העדים שלא כדברי רבינו חננאל ורש"י ז"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובכתובות ובגטין נהגו לכתוב הזמן בראש השטר ובשאר שטרות בסוף השטר. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו [תשב"ץ ח"ג סימן ש"א] נתן טעם שבשאר שטרות מקבלין הרבה פעמים העדות ואין כותבים השטר עד אחר זמן, וכמו שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי דכריתו יומא דאקניתו ביה וכו', ובגטין אי אפשר לאחר החתימה שאין חותמין בו אלא יום שצוה אותם הבעל, וכן בכתובות אף על פי שאפשר לעשות כמו בשאר שטרות כבר נהגו לחתום הכתובה ביום הנישואים בפרסום גדול, על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחילה. ובשטרות שכותבין הזמן (לסוף) [לבסוף] צריכין להתחיל השטר יודעים אנו עדים החתומים למטה או זכרון דברים שהיו בפנינו עדים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דוכרן פתגמי דהוו באנפנא וכו', ולפיכך העדים חותמים פלוני בן פלוני ואין צריך לומר עד. ובכתובות כיון שהזמן כתוב למעלה אינו נופל יפה יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי וסומכין על מה שכתוב וקנינא מניה, ובשטרות וכתובות שמשמעות הלשון הוא שהעדים [הם] מספרים מה אמר להם הבעל או הלוה או המוכר, ובגטין משמעות הלשון הוא שהבעל מספר ומדבר לפי שאין יכול למסור דבריו לעדים כמו ששנינו בפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"ב] אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלם אינו גט עד שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויהבי טעמא בגמרא משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, ולפיכך אין כותבין בו יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי, ולפיכך כשהעדים חותמין אומר פלוני עד כדאיתא בפרק המגרש [שם פ"ז ע"ב]. וכן בכתובות חותמים פלוני בן פלוני עד, לפי שלא נכתב בכתובה יודעים אנו עדים החתומים וכו'. זה למדתי מיסוד אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו. וכשמספר הענין שבשבילו נשתלשלה עדות זו כותבין לפי שהיה כך וכך ומשלשל כל הענין עד שמגיע לענין העדות. וזמן שכותבין בשטרות ובגטין הוא או לשם מלכות כדאיתא בפרק המגרש [פ"ו ע"א] ובפרק כל הגט [ב"ב קס"ד ע"ב] גבי אורכן דגטין, ומונין לכל מלך משנתו וכשמגיע אחד בתשרי מונין לו שנה כדמשמע בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ולמלכי ישראל היו מונין מניסן כדאיתא התם. או למלכות יון כדמשמע בפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] והיתה תחלת מלכותם אלף שנה אחר יציאת מצרים כדמשמע התם, ובמזרח מונין לזה המנין וכותבין למנין שטרות. או שמונין למנין יצירת העולם כמנהגנו אנחנו.
<h2>דף קעא:</h2>
שטר שאין בו זמן אינו מעכב והשטר כשר הוא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים לפי שאין אנו יודעים אם המלוה שבשטר זה קדמה או מכירת הקרקע. וגם אם יש שם שטרות אחרים שיש בהם זמן הם קודמין. אבל גובה הוא מנכסים בני חורין. וכן נראה מדברי המפרשים ז"ל בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"א ע"ב], וכן כתוב בספר החשן בסימן מ"ג. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה [ה"ט] וכתב דלא גרע משטר שאין בו שם המקום דכשר כמו שנזכר בפרק שני דייני [כתובות ק"י ע"ב], ואף על גב דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה וכל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ע"ה ע"ב] ובסנהדרין בפרק היו בודקין [מ"א ע"ב] אפילו הכי בדיני ממונות לא קפדינן, דהא קיימא לן דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין [ג' ע"א] ובפרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"א] ובפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"ב]. ותנן בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] דשטרי חוב המאוחרין כשרים ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ובפרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ובפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א]. [הג"ה בשו"ת הרשב"ש נוסף בזה. (בירושלמי) [בירושלים] כותבין שעות בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] ובהל' מלוה ולוה [פ"כ ה"ג] וכתבו בשם רבינו משה גאון ז"ל שאע"פ שהעדים מעידים שהאחד קדם באותו יום כיון שהשטרות שניהם ביום אחד נכתבו אין אחד מהם יכול לטעון אני קדמתי אלא שניהם שוים כיון שאין כותבין שעות אלא בירושלים, ע"כ]. וכל (קפיד תנן) [קפידתנו] בכתיבת הזמן אינו אלא לענין קדימה וטריפה מן הלקוחות דאם אין כתוב בו זמן יד בעל השטר על התחתונה, דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] הני תרי שטרי דאתו קמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמישי בניסן וחד הוה כתיב ביה [בניסן] סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא דהוה כתיב ביה בחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה אימר בר תשעה ועשרים בניסן את אמר ליה וליכתוב לי מר טורפא מאייר ואילך (מאי) [מצי] אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות הימנו. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מלוה ולוה [ה"ה]. ולא מצינו שמעכב הזמן אלא בגט אי משום פירי אי משום שלא יחפה על בת אחותו כדאיתא בפרק ב' דגטין [י"ז ע"א]. ומה שנוהגין לכתוב בקצת שטרות בעשור הראשון או האמצעי או האחרון השטר כשר הוא, ואפילו בגט כדמוכח התם בגטין [י"ז ע"ב] דאמרינן דמהני לשבוע דלקמיה. אבל טוב הוא שיכתוב הזמן באמת שלפעמים ירע כחו של המלוה, הגע עצמך שהלוהו בשני ימים לחדש וכתבו לו בעשור הראשון ולוה מהאחר בי' לחדש וכתבו לו בעשור הראשון חולקין והראשון הפסיד שהיה לו לגבות הכל ואם לוה בשמיני וכתב לו בשמיני יגבה הכל שיכול לומר לו את בתשעה או בעשרה בחדש. ובפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם השמיט הסופר הכלל וכתב הפרט שהשטר כשר, ומוכחי לה התם משמעתא דאי טעי תנא דאמרינן התם דילמא שביק לאלפא קמא ונקט לאלפא בתרא. וה"ה נראה לי [אי] שביק כלהו כללי ונקט פרט בתרא לחוד, וכן נמי אי כתב הכלל והפרט אלא שלא כתב לבריאת עולם שהשטר כשר לטרוף בו מן הלקוחות שאנו תולין אותו בטעות סופר כן כתוב בספר התרומה [הל' ע"ז סימן קל"ו] בשם ר"י, ובספר החשן [סימן מ"ג].
שנינו בפרק בתרא דשביעית [פ"י מ"ה] ומייתו לה בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ופרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ופרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ופרק גט פשוט [שם קע"א ע"ב] ופרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. ופסולין דמקדמין הוא כדי שלא יטרוף לקוחות שלא כדין. והקדמה זו תהיה על שלשה דרכים, האחד שכתבו השטר בניסן והקדימו הזמן בתשרי שלפניו. והשני שכתבו הזמן בניסן בשטר בלא קנין ולא הלוהו עד תשרי שלאחריו שאם היה בשטר קנין משעת קנין נשתעבד אבל בשטרי (בלאו) [דלאו] אקניאתא לא כרבי יוסי כדאיתא בפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א]. והשלישי שכתבו השטר בניסן ונתאחרו ולא חתמו בו עד תשרי שנמצא זמן השטר קודם לחתימתן. וכל שטר שנעשה כך ונתאחרה החתימה הוה להו למעבד כדאמר להו [ב"ב קע"א ע"ב] רבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו, וכן בכאן היה להם לכתוב ונתאחרה (חתימתן) [חתימתינו] עד יום פלוני. ופסול שטרות אלו אם לגבות אפילו מבני חרי או דוקא ממשעבדי פלוגתא דרבואתא היא. דאיכא מאן דפסל אותן אף מבני חרי והיא דעת ר"י והרא"ש ז"ל, ואיכא מאן דמכשר למגבי מבני חרי והיא דעת רש"י והרמב"ן וריא"ף זצ"ל והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"א]. ופלוגתא היא בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] דרבי יוחנן וריש לקיש. ואין כאן מקום להאריך לכתוב כל אותם דקדוקים והרוצה לעמוד על אמתתן של דברים יעיין בדברי המפרשים בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"א ע"א]. והמאוחרים כשרים בין שכתבו בשעת הלואה ואחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כלם בכלל מאוחרין הם וכשרים, והוא דכתב ליה דאקנה כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] הרמב"ן ז"ל. וטעמא דדוקא בדכתב ליה דאקנה הוא שאם לוה בניסן ולא היה לו קרקע וקנה קרקע בסיון וכתבו שלוה בתמוז וחזר ומכר הקרקע באב והמלוה מוציא את שטר שנכתב אחר שקנה הלוה הקרקע וקודם (שמוכרו) [שמכרו] וטורפו מיד הלוקח שלא כדין לפי שבשעה שלוה עדאין לא היה (לא) [לו] קרקע ולא נשתעבד למלוה לפי שאין משתעבד לו אלא קרקע שהיה לו בשעת הלואתו כדמוכח בפרק מי שמת [שם] גבי מלוה ולוה, ואם כתב לו או התנה עמו בשעת ההלואה שהוא משעבד לו נכסים שיקנה אף על פי שאין לו עכשו נכסים הרי שעבד לו כל מה שקנה, ואם אחר כך קנה קרקע נשתעבד למלוה ואם טרפם טורפם כדין, ולפיכך אין שטרי חוב המאוחרים כשרים אלא כדכתב לו דאקנה. ואם כתב בו שטרא דין לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כמו שכתבתי למעלה אפילו אין כתוב בו דאקנה כשר, כן כתב בעל העטור במאמן זמן והחשן בסימן מ"ג. ודוקא שטרי (ה)חוב המאוחרים כשרים אבל שטרי מקח וממכר אפילו המאוחרין פסולין וכדאמר רב הונא התם בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"ב]. וטעמא (ד)משום דמצי למטרף לקוחות שלא כדין כגון ראובן שמכר קרקע לשמעון בניסן וכתב לו שטר בתשרי של אחריו וחזר ראובן וקנאה משמעון בתמוז אחר כך מוציא שמעון שטר על ראובן שמכר לו קרקע בתשרי (ואמר) [ואומר] לו חזרתי וקניתיה ממך ונמצא שמוציא הקרקע מידו שלא כדין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"ז]. ואי (מפריש) [מפרש] בכלהו דמאוחרין נינהו כשרים, בעל העטור במאמר זמן, והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [קע"א ע"ב]. ירושלמי [גיטין פ"ט ה"ז] יהב רשותא לכתבא דיכתוב ולחתומיה דיחתמון צריכים לכתוב מלוה הות מחד בניסן ואנן אחרנו את זמנה (וכתבנוהו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אף על פי שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שנתן) [נכתבה אונו באחד בניסן ונתן הכסף בעשרה צריכין לכתוב אע"פ שכתבנו באחד בניסן לא כך נגמר הדין אלא שניתן] הכסף בעשרה בניסן. ונראה לי דהאי ירושלמי בשטרי דלאו אקניאתא הוא. ובריש פרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] שטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות מלוה [ה"ד] שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין לו שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין את השטר על חזקתו שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו עכ"ל.
<h2>דף קעב.</h2>
ובפרק קמא דמציעא [ז' ע"ב] כתבו המפרשים ז"ל בשם בעל הערוך [ערך טפס] דיש שטרות שמקום הזמן הוא בראש השטר כשטרי ארץ אדום והם הביאו ירושלמי [ב"מ פ"ק ה"א] שמשמע ממנו שהזמן הוא סמוך לחתימת העדים שלא כדברי רבינו חננאל ורש"י ז"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ובכתובות ובגטין נהגו לכתוב הזמן בראש השטר ובשאר שטרות בסוף השטר. ואדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו [תשב"ץ ח"ג סימן ש"א] נתן טעם שבשאר שטרות מקבלין הרבה פעמים העדות ואין כותבים השטר עד אחר זמן, וכמו שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אי דכריתו יומא דאקניתו ביה וכו', ובגטין אי אפשר לאחר החתימה שאין חותמין בו אלא יום שצוה אותם הבעל, וכן בכתובות אף על פי שאפשר לעשות כמו בשאר שטרות כבר נהגו לחתום הכתובה ביום הנישואים בפרסום גדול, על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחילה. ובשטרות שכותבין הזמן (לסוף) [לבסוף] צריכין להתחיל השטר יודעים אנו עדים החתומים למטה או זכרון דברים שהיו בפנינו עדים כמו שנזכר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב] דוכרן פתגמי דהוו באנפנא וכו', ולפיכך העדים חותמים פלוני בן פלוני ואין צריך לומר עד. ובכתובות כיון שהזמן כתוב למעלה אינו נופל יפה יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי וסומכין על מה שכתוב וקנינא מניה, ובשטרות וכתובות שמשמעות הלשון הוא שהעדים [הם] מספרים מה אמר להם הבעל או הלוה או המוכר, ובגטין משמעות הלשון הוא שהבעל מספר ומדבר לפי שאין יכול למסור דבריו לעדים כמו ששנינו בפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"ב] אפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלם אינו גט עד שיאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויהבי טעמא בגמרא משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח, ולפיכך אין כותבין בו יודעים אנו עדים ולא דוכרן פתגמי, ולפיכך כשהעדים חותמין אומר פלוני עד כדאיתא בפרק המגרש [שם פ"ז ע"ב]. וכן בכתובות חותמים פלוני בן פלוני עד, לפי שלא נכתב בכתובה יודעים אנו עדים החתומים וכו'. זה למדתי מיסוד אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפירוש שטר הכתובה שלו. וכשמספר הענין שבשבילו נשתלשלה עדות זו כותבין לפי שהיה כך וכך ומשלשל כל הענין עד שמגיע לענין העדות. וזמן שכותבין בשטרות ובגטין הוא או לשם מלכות כדאיתא בפרק המגרש [פ"ו ע"א] ובפרק כל הגט [ב"ב קס"ד ע"ב] גבי אורכן דגטין, ומונין לכל מלך משנתו וכשמגיע אחד בתשרי מונין לו שנה כדמשמע בפרק קמא דראש השנה [ב' ע"א] ולמלכי ישראל היו מונין מניסן כדאיתא התם. או למלכות יון כדמשמע בפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"א] והיתה תחלת מלכותם אלף שנה אחר יציאת מצרים כדמשמע התם, ובמזרח מונין לזה המנין וכותבין למנין שטרות. או שמונין למנין יצירת העולם כמנהגנו אנחנו.
תנן בפרק שני דגטין [י"ז ע"א] (דכתב) [נכתב] ביום ונחתם ביום נכתב בלילה ונחתם בלילה נכתב בלילה ונחתם ביום כשר נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה רבי שמעון אומר כל גטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ (מגט) [מגיטי] נשים. ואמרי עלה בגמרא [שם י"ח ע"א] אמר שמואל כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה כתובתיה דחייא בר רב איכתיב ביממא (ויחתים) [ואיחתים] בליליא הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי לימא כשמואל סבירא ליה לא עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר רבי אלעזר בר צדוק לא שאנו אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר. ומתוך דברי הריא"ף ז"ל שהביא עובדא דחייא בר רב משמע דסבירא ליה דלא כשמואל, וכן באר דעתו בתשובה, ונתן טעם לדבריו הרא"ש ז"ל [גיטין פ"ב ס"ז] מדמתמה תלמודא לימא כשמואל סבירא ליה משמע דסוגיין בעלמא דלא כשמואל ומשני דרב לא סבירא ליה כשמואל, וכן בעל העטור [מאמר א' זמן] פסק דלא כשמואל. אבל הרשב"א ז"ל סובר דקיימא לן כשמואל וחושב שכך היא דעת הריא"ף ז"ל. ונראה שלא עמד על תשובת הריא"ף ז"ל שאלו עמד עליה לא כתב מה שכתב. ואף לפי סברתו שסובר לפסוק כשמואל כתב דלא מכשרינן בכתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה דוקא בעקר כתובה אבל בתוספת לא, דטעמא דמכשר שמואל בכתובה משום דהוי כמעשה בית דין ומעשה בית דין אית ליה קלא וגבי ממשעבדי ובעקר כתובה משום אחתוני הוא וכיון (דאית ליה) [דאיתהני] גמר ומשעבד נפשיה ואם בתולה היא הכל יודעים שכתובתה מאתים ואם אלמנה מנה, אבל בתוספת עדים הוא דמפקי לקלא ויש כתובה מרובה ויש כתובה מועטת. ותדע לך דלא תני לה בפרק אף על פי [כתובות נ"ד ע"ב] בהדי אותן (שאמרי) [שאמרו] שם דתוספת כעקר. ונראה מדעתו דהוא הדין לנדוניא דלא כתבי ביום וחתמי בלילה, אם כן אף לפי הפוסקים כשמואל דווקא בעקר כתובה דהיינו מנה מאתים בלחוד הוא דמכשר. ואם עסוקים באותו ענין אם נכתבה השטר או הכתובה או הגט ביום ונחתם בלילה כשר, וכן היא מסקנת הכל זולתי הרמב"ם ז"ל [הל' גירושין פ"א הכ"ה] שכתב שגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אף על פי שעסוקין באותו ענין וכבר תמהו עליו בזה. וכן אם קנו מידו נכתב ביום ונחתם בלילה כשר, וכן כתבו בעל העטור והרמב"ן ז"ל בחדושיו [גיטין י"ח ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] גבי אי קיימיתו בהיני, והרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל [גיטין פ"ב ס"ז], וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה [ה"ג]. נמצא עכשיו שמעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה משום דאית ליה קלא, וכל השטרות אין נכתבין ביום ונחתמין בלילה אלא בשעסוקין באותו ענין או כשקנו מידו, וכתובה יש מכשירין ויש פוסלין, וכדברי הפוסלין משמע, ואף לדברי המכשירין לא הכשירו אלא בעקר דהיינו מנה מאתים. וגט אף על פי שעסוקין באותו ענין פסלו הרמב"ם ז"ל [הלכות גירושין פ"א הכ"ה], והאחרונים תמהו עליו בזה. גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] אמר ליה רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספרייה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי ואף על גב דמימסרן לכו מילי בהיני וכי קיימיתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי משום דמחזי כשקרא. וכתב ר"ש ז"ל שצריך לכתוב בשטר במקום פלוני כתבנו מה שראינו במקום אחר, ומפרש בעל התוספות כדי שידע לחקור אחר עדי חתימה אם לא יכתוב המקום באמת וישנה לא יוכל למצוא האמת. ולא גריס הכא משום דמחזי כשקרא. ובפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"ב] גבי מאי דאמר מר התם (אנה) [אנא] אפקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני דקדקו בעלי התוספות ז"ל דהיני ושילי תוך התחום נינהו וא"ה אמרו כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני וכו'. והיינו בשטרי דלאו אקניאתא אבל בשטרי אקניאתא כתבינן דוכתא דמסרת מילי ולאו דוכתא דקיימי ביה ואף על פי ששתיהן בתוך התחום ע"כ. וזהו כשאין נזכרין יום הקנין אבל אם נזכרין יום הקנין צריכין לכתוב המקום שנמסר להם בו העדות שאם נמסרה להם העדות בהיני בחדש ניסן והם כותבין השטר בשילי בחדש תשרי אם אינם כותבין הזמן בשטר אלא בחדש תשרי כותבין שבשילי כתבוהו, אבל אם נזכרים שבניסן נמסרה להם העדות ורוצין לכתוב זמנו של שטר בניסן לא יכתבו בשילי אלא יאמרו שבהיני נמסרו להם הדברים בחדש ניסן ואם לא עשו כך מיחזי כשקרא. וכתב הרמ"ה ז"ל [ב"ב קע"ב ע"א] דדוקא שאין המטבע של המקומות משתנה אבל אם המטבע משתנה אין להם לכתוב אלא מקום מסירת העדות, אלא אם יבררו בשטר המטבע שנתחייב לו בו. וגרסינן תו התם [ב"ב שם] אמר להו רבא בר שילה להני דכתבי שטרי אקניאתא כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ואי לא מחזי כשקרא. וכתב הרמב"ן ז"ל והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבו דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה ביומא דכתיבה מחזי כשקרא וכשאמרו כתובו בשילי אף על גב דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הקנין לאותו יום ואומרים וקנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו ונתננו, וכשכותבין יום שעומדים בו כגון שאין זוכרין יום הקנין אז סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבים וקנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ואי לא מחזי כשקרא ע"כ. ואם נזכרים העדים שהקנין היה בחדש תשרי אלא שאין יודעין בכמה בו לא יכתבו ביום אחרון של תשרי אלא יכתבו יום הכתיבה, בספר החשן בסימן מ"ג. ואם היתה ההלואה לזמן וקנו ממנו ולא כתב לו השטר ובתוך הזמן בא מלוה ואמר להם לכתוב השטר כותבין לו ולא חיישינן שמא פרעו תוך זמנו כך כתבו הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק ב' דכתובות [כ' ע"א]. בפרק קונם יין [נדרים ס"ג ע"א] תניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אדר ראשון כותב אדר סתם שני כותבין תנין, וקיימא לן דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, והכין פסק מרן סבא הרמב"ן. וכן כתב רבינו תם ז"ל בכתובת בתו [תוס' נדרים ס' ע"ב], ויש מחמירין לכתוב בגטין יום ל' לחודש פלוני שהוא ראש חודש פלוני הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק קונם יין [נדרים פ"ח ס"א]. ואנו לא נהגנו להחמיר כך אלא בגטין. ואם ראש חודש הוא שני ימים כותבין ביום ראש חודש הראשון ביום ראש חודש סתם, ואין צריך לכתוב ביום שלשים לחדש שעבר שהוא ראש חודש פלוני, דכיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא לענין שטרות אזלינן בתר לישנא דאינשי, וכן משמע מדתנן התם עד ראש חודש אדר ראשון ומייתי עלה בגמרא ברייתא דשטרות דאיפליגו רבי מאיר ורבי יהודה באדר ראשון ושני הי מנייהו כותבין סתם אלמא דין שטרות כדין נדרים כלשון בני אדם. וכן כשהוא ראש חודש שני אין מונין אלא מיום שני כדרך שאנו מונין ממנו לענין מקרא מגלה וחנוכה ושאר דברים, ויש לזה הרבה ראיות מפורשות כתבם אדוני אבי מורי הרב נר"ו בתשובותיו [תשב"ץ ח"א סימן קנ"ג] לקיים בהם המנהג ולסתור מה שנמצא לקצת חכמים ז"ל למנות מיום ראשון, וכן נוהגין בכל ישראל למנות מיום שני, אלא שהרשב"א ז"ל היה רוצה להנהיג במקומו למנות מיום ראשון, ולא נתחוורו דבריו ואין כאן מקום להאריך לכתוב כל אותן ראיות לסתור דברי הרשב"א ז"ל, והרוצה לעמוד על עקרן של דברים יעיין בקונדריס שחבר אדוני אבי מורי הרב נר"ו הנו כתוב על ספר תשובותיו [הראשון] הנקרא תשב"ץ.
